תגיות

, , , , , , , , , , , , , , , , ,



20 בספטמבר אולם מקבלי הפנים, בן גוריון.

אז מה ?

ג'ינג'ר –
היה לי הרבה על מה לחשוב. הרבה כעס שהייתי צריכה לכעוס ואז לשחרר הלאה, הרבה מחשבות שחיכו וחיכו בחודשים האחרונים ואמרתי לעצמי "לא עכשיו, אני אחשוב אותן בהודו".
אפילו לא דברים שהייתי צריכה להעלות על הכתב, רק לתת להם לחלוף דרכי תוך בהיה בנוף באיזה בית קפה.
כמו הג'ינג'ר זה היה חריף וזה היה מחמם ואחר כך זה השאיר תחושה של נקיון וחיטוי.
בשביל הג'ינג'ר חייבים לחכות בסבלנות.
לוקח לו זמן להחלט בתוך התה ולתת את הטעם שלו.
אז למדתי לשבת בבית קפה, שעה ושעתיים וחמש ולא לעשות כלום. בהתחלה זה סבלנות, אחר כך זה התמודדות עם השקט ועם הלבד ועם חוסר עשיה ובסוף זה משתכלל לכדי לשבת בלי לחשוב בכלל.
וזה, היכולת לבהות, היא אולי הדבר הכי חשוב שלמדתי.

למון –
בסופו של דבר האמת צריכה להאמר – מה שהכי כואב לי זה המקום של הזוגיות.
אני גם יכולה להגיד שהרבה מאד זמן זה בכלל לא הפריע לי וזה לא משהו שרציתי אבל אני חושבת שאני לא בן אדם סבלני במיוחד כשאני כבר כן רוצה משהו – אני רוצה שהוא יקרה עכשיו.
ואיכשהו המקום הזה של הזוגיות, בחוצפתו, לא קורה עכשיו. והוא גם לא תלוי רק בי… הוא תלוי בעוד מישהו (מי שלא יהיה) ובהרבה מזל.
הרבה מהמחשבות שלי בטיול הזה נסובו מסביב לעניין של לבד-ביחד בלי להתחמק מהעובדה שתמיד בבסיס עמדה השאלה "ואיך זה עוזר לי למצוא זוגיות" ?
מה אני מתכוונת לעשות עם זה ?
להמשיך לנסות. אני מניחה.
אני מרגישה שמשהו בי השתנה מהמסע הזה, לא מפתיע – כל מסע משנה אותך, אי אפשר להכנס לאותו הנהר פעמיים וכו' (אני מצטטת את פוקהונטס, לא את אפלטון, למקרה שתהיתם).
עוד צעד אחד שהתקדמתי למקום של "להיות" ולא של "לעשות" כל הזמן.
למדתי לזהות טוב יותר את המקום שלי שנורא משתדל מול אנשים אחרים, וקצת להרגיע אותו.
לעטוף את האנרגיות שלי פנימה במקום לפזר אותן החוצה. לראות את עצמי, להיות עצמי ולהרגיש שזה בסדר,זה מספיק טוב.
כל אלו דברים שאני לוקחת איתי, סוג של בטחון שקט שאני עוד לא יודעת לזהות עד הסוף אבל מקווה שילך איתי הרבה זמן.

האני –
היה הרבה מתוק בטיול הזה.
הנופים, החוויות, היופי, הליכלוך, הרעש, העוני, הריחות, האוכל, הצחוק, הרעש, השקט…
בעיקר התחושה שאני מניחה שהרבה אנשים מקבלים אחרי טיול כזה – שיש לי מזל.
לא על זה שאני חיה במקום שיש בו כביש ומדרכה ופרחים ברחוב ויותר ממאה רופי על שמי בבנק,
אלא יותר על זה שהתמזל מזלי להוולד במקום ובזמן שמאפשרים לי את הרצון להיות כל מה שאני יכולה להיות ואת הכלים לנסות ולהגשים את זה.
כל כך, כל כך לא טריוויאלי.

עכשיו שותה קפה הפוך בבית הקפה הכי מחורבן בארץ, הדוכן הירוק הזה באולם מקבלי הפנים.
מחכה איזה שעה לפני שאקח מפה מונית ישר לעבודה.
"…בית קפה, מדרכה ורחוב אפל, היא יושבת לבד מחכה בשמלה תיק וכובע…”
יותר – פונג'אבי, קעקועי חינה, תרמיל גב והרבה צמידי כסף מצלצלים בעשר רופי מהשוק.
THE WORKS
כל מי שעברתי בדרך לפה בכניסה לארץ אמרו לי "נמסטה" עניתי "נסמקר".
למרות התחפושת החיצונית לא באמת דבקה בי יותר מדיי רוחניות בהודו, זה לא אני…
ראיתי, בעיקר ברישיקש, המון מערבים (מערביות ליתר דיוק) מתפללים בדבקות בהינדו, נעים באקסטזה בקצב הטקסים, באים ללמוד בעיניים בוערות
באשרמים. אני כנראה לא בחורה מלאת אמונה… לא מצליחה לראות את הקסם באמונה, כל אמונה שהיא.
במטוס בדרך חזרה ישב לידי הודי נוצרי והתחיל לשאול אותי על המקומות הקדושים לנצרות בישראל, אני מודה שלא היה לי יותר מדיי מושג…
באיזה שהוא שלב הוא שאל האם אני מאמינה בישוע הנוצרי, אמרתי שלא.
הוא ניסה לשכנע אותי שהוא המשיח אז אמרתי לו "סליחה אדוני, אבל אני פשוט לא מאמינה באלוהים".
ברגע הזה הוא נתן בי מבט כעוס, הסתובב לצד השני ומאד השתדל לשבת כמה שיותר רחוק ממני בצד שלו של המושב… נראה לי שהוא קיווה שכשהמטוס
יתרסק אז החלק שלי יפול לים ושלו ישאר באויר או משהו….

כך שאני יכולה לעשות סיכום ביניים ולהגיד שלוקחת איתי מהודו את היוגה, את השקט, את הבטחון העצמי הקטן הזה שמלבלב בי.
לא הרבה מדיי רוחניות, אבל הרבה אויר.
וסוג של … התגלות אחת
חוויה ראשונית עבורי.
זה קרה בפעם הראשונה שמצאתי את עצמי יושבת שמונה שעות בבית קפה לבד (טוב, חלק מהזמן).
בשעה הראשונה חשבתי. חשבתי המון.
בשעה השניה המוח כבר התחמם מרוב מחשבות. בשעה השלישית חיפשתי עם מי לדבר, בשעה החמישית כבר לא היה לי כוח לדבר. בשעה השביעית נהיה בי פשוט שקט…
ואז, אז הבנתי מה זה אומר פשוט לבהות.
לתת לדברים לעבור דרכך, ככה בשקט בזרימה ובשלווה בלי לחשוב יותר מדיי.
סתם להיות.

אז את אלו אני יכולה להגיד שאני לוקחת איתי כרגע.
כל השאר (ואני משוכנעת שיש "שאר"), אני בטוחה שיבוא בזמן שלו… יש דברים שלוקח להם זמן לגדול

לסיכום –
מעתיקה מד"ר סנדרה פוסטר (המשכוכית/קוני ויליס) את סיכום הפרוייקט שלה, הוא נראה לי לגמרי הולם לסיכום (הזמני בהחלט)
של הודו שלי:
"סנדרה פוסטר: דו"ח פרוייקט", הקלדתי על דיסקט שהכבשה לא אכלה.
מטרות הפרוייקט:
1. לברר מה מחולל אופנות.
2. לגלות את מקור הנילוס.
תוצאות הפרוייקט:
1. לא הוברר. אולי זה קשור לחלילן מהמלין, מי יודע.
או לאיטליה.
2. נמצא. אגם ויקטוריה.
הצעות להמשך המחקר:
1. להפסיק את השימוש בראשי תיבות.
2. להפסיק את הישיבות.
3. לחקור את השפעות אופנת האנטי-עישון על צלילות החשיבה.
4. לקרוא את בראונינג. ואת דיקנס. ואת כל שאר הקלסיקאים.
הדפסתי את זה, אספתי את המעיל שלי ואת הארנק-שלא-תלוי-על-שרוך שלי ויצאתי למשרד של הנהלה".

נ.ב
אבל באמת, איך זה שאין פה סניף של ארומה ?