מסיבות סיום


(רשומה שמצאתי בטיוטות מיוני 2016 אז פרסמתי)
——עכשיו——–

ואף פעם אני כנראה לא אפסיק לפחד להכנס לחדר של היועצת.
אפילו שרק באתי כדי לחשוב ביחד איתם אם להשאיר אותו שנה, כדי שיחזור לשנתון האמיתי שלו, או להעלות אותו כיתה כדי שישאר "מוקפץ כיתה".

ביקשתי קודם להגיד את הדברים מנקודת מבטי, כי אני יודעת שנקודת מבטי היא תמיד בעדו. ואני לא יודעת מה נקודת המבט שלהן.
אמרתי – כן, הוא לא נכנס לאף שיעור בכל השנה הזו ולא כתב שורה באף מחברת, הוא לא יודע גאוגרפיה או חשבון או הסטוריה… אבל זו היתה השנה היפה בחייו.
יש לו חברים, הוא שמח לבוא לבית הספר והוא למד כל כך הרבה: לשחק שחמט, לתכנת בסקרץ', לעשות אנימציה ב-pivot, לשחק D&D לפסל בובות כפפה, לעשות אומנות מגרוטאות, להתגלגל על סקטים ממקום למקום.
והוא מאושר. באמת מאושר.
אז לא אכפת לי שהוא לא נכנס לשום שיעור, הוא ילמד יום אחד כשהוא ימצא את הרצון שלו ואת הכיוון שלו, עכשיו יותר חשוב לי שהוא לא נפגע, שהוא משקם את כל מה שנפגע קודם, שיש לו ילדות.

ואז הן אמרו רק דברים טובים על השנה הזו ועליו ועל הגישה שלי, שבאמת מתאימה לרוח בית הספר. והסכימו שמה שהוא ירצה ואני ארצה זה מה שיהיה.
ואני אמרתי שחלק מהשיקול לעלות לכיתה הבאה הוא שחסכתי לו שנה במערכת החינוך, ואני לא מבזבזת את החסכון הזה.
אבל… את יודעת שהוא יכול להיות פה עד כיתה י"ב ? הן שאלו … אז מה זה משנה ?
ואני מבינה שזה משנה מאד, כי בתוך הראש שלי  מחר הם יגידו לי "תבואי תקחי אותו ותמצאי לו מקום אחר".

"אֲבָל בִּקְצֵה הָעֵשֶׂב,
בִּקְצֵה הָאֹפֶק הַשָּׁבוּר יוֹשֶׁבֶת עַכְבִישָׁה
שְׁמָהּ הוּא יַלְדוּת.
יוֹשֶׁבֶת בִּקְצֵה הָעֵשֶׂב וְזוֹמֶמֶת עָלַיִ חוּט מוּל חוּט.
לְבוּשָׁה אַתְּ לֹא לְבוּשָׁה, עֲרֻמָּה לֹא עֲרֻמָּה,
רוֹכֶבֶת וְרַגְלַיִ גְּרוּרוֹת לָאָרֶץ,
עֵינַיִ פְּקוּחוֹת וְאַתְּ נִרְדֶּמֶת,
לְבַדָּהּ הִיא אוֹרֶגֶת עָלֵינוּ,
בַּבֹּקֶר, עַד לַבֶּרֶך, תְּלוּלִית קְטַנָּה שֶׁל בִּגְדֵי כֶּסֶף
בַּצָּהֳרַיִם, עַד לְסַכִּין הַלֶּחֶם
בָּעֶרֶב, תַּבִּיטִי, עַד לַפֶּה
אַרְמוֹנוֹת טַחַב, חוֹר מוּל חוֹר,
וְעַד לַכּוֹכָבִים."
(נורית זרחי)

מודעות פרסומת