השנה מתחילה באמצע ספטמבר

21.9.2007 – ערב יום כיפור

הפעם הראשונה שלא צמתי ביום כיפור הייתה בשנה שהתגרשתי.
אף פעם לא האמנתי באלוהים, בכלל אמונה דתית היא דבר שככל שעוברות השנים אני ממבינה שאני לא מתחברת אליו כלל, משום סוג ובשום צורה. אבל על מה שלמדתי בבית הייתי מקפידה – הפרדה של בשר וחלב (קל, הייתי צמחונית עד גיל 30), פסח כשר וצום ביום הכיפורים. אפילו בית כנסת בחגי ישראל. כשתהיתי מול עצמי מדוע ולמה התשובה שלי היתה – כי זה מה שמגדיר את הקשר שלי הביתה, אל המשפחה, אל המקום ממנו באתי. זה חלק מהמסורות והמנהגים ומה שמזכיר לי בית.

אז בשנה הראשונה שהילדים לא היו איתי ביום הכיפורים (כי אני צמה ואבא שלהם לא, אז זה נראה לנו הגיוני שהם יהיו איתו) – לא צמתי.

אחר כך עברו הרבה שנים ולאט לאט  ויתרתי בהן על כל שמץ של מסורת – על חגים שלא אומרים לי כלום יותר, על כשר של פסח וכשר בכלל ועל יום כיפור ובכלל על רוב מסורות חגי ישראל.
אני חוגגת את החגים כי מי שסביבי חוגג, אבל אם הייתי חיה בסביבה אחרת, נגיד נוצריה, לא היתה לי בעיה לחגוג חגים אחרים. זה אומר לי, ברגש, אותו הדבר בדיוק…

חלק מזה לגמרי היה עניין של הגנה עצמית – במקום שהלב יחמץ לי בערב החג כשהילדים לסירוגין לא איתי מסביב לשולחן, הוא לא נחמץ כי בשבילי זו רק עוד ארוחת ערב, אפשר לחגוג אותה גם מחר וגם אתמול (ולפעמים זה מה שאנחנו בהחלט עושים). שיחררתי את הסמליות והטקסיות שהיו קשורות בזה, המשמעות של זה היתה ואינה. באמת מעומק הנפש. זה לא אומר לי כלום יותר.

חלק אחר הוא כי אני חושבת שמה שעשיתי מהרגע שהמשפחה שלי התפרקה לי בידיים בלי שבחרתי בזה – הוא לפרק לעצמי את מושג המשפחה ולהרכיב אותו מחדש לגמרי.
ובתוך תהליך שכזה את חייבת לשאול את עצמך את השאלות – מי אני ? מי המשפחה שלי (הביולוגית וזו שבחרתי לי בחיים) ? מה מגדיר את הקשר שלי לאנשים שאני אוהבת ? מה המסורות שלי ? מה חשוב לי ? מה לא חשוב לי בכלל ?
"בתחילת הדרך ההרים הם הרים והעמקים ? עמקים.
באמצע הדרך ההרים שוב לא הרים והעמקים שוב לא עמקים.
בסוף הדרך ההרים שוב הרים והעמקים – עמקים.
הדברים חוזרים למקומם בפשטות"

 20.9.2011 – אולם מקבלי הפנים, נתב"ג.

כמעט בדיוק 4 שנים אחר כך מצאתי את עצמי בחזרה מהודו.

זה היה מסע שהתחיל בשאלה שלי את עצמי – מה אני יכולה לעשות כדי לשנות את מה שאני לא אוהבת בחיי והתשובה היתה – תעשי משהו שיפתיע את עצמך. שאם את שואלת את עצמך – אין סיכוי בעולם שתעשי כזה דבר.
באותו הערב קניתי כרטיס טיסה להודו. מכל המקומות. ולבד, לבד. בלי אף אחד שיגיד לי ויחליט עבורי או איתי בלי אף אחד להתחשב בו או לחשוב עליו. בלי ילדים שיגידו לי "אמא" או שבדיוק יצטרכו משהו.
רק אני ותרמיל וברוס ספרינגסטין באוזניות.
הודו היא מקום מצויין לשאול את עצמך. העניין עם הודו שהתשובות מתחילות להגיע בערך שנה אחרי שחוזרים… לאט ובלי להרגיש החוויה משנה אותך.

התשובות מפתיעות (אני לא הולכת לפרט אותן, לכל אחד הרי תשובותיו שלו)
והן גם לא מפסיקות להגיע במשך החיים.

"תמונות קצרות

גשם שוטף, הפסקת חשמל. אני הולכת בגשם בלי מטריה על גשר החבלים מעל הגנגס.
חושך מוחלט. מים מלמעלה, מים מלמטה, מים מים מכל הצדדים.
כל פסיעה קדימה היא מאמונה בלבד שאף קרש לא חסר בגשר בצעד הבא.
********************
גשם, רם ג'ולה ליד הגהטות. איש אחד הולך ברחוב יחף, עטוף בבגד כתום, שיער ראשו פרוע וזקנו מדובלל עד המותניים.
בשלולית הראשונה הוא מרים את הבגד עד גובה המותניים שלא ירטב.
חבל שהוא לא לובש תחתונים.
********************
חושך, ארבע בבוקר, נוסעת במונית. באחד הסיבובים ביציאה מרישיקש פנסי המכונית מאירים פרה עומדת לצד הכביש, מאחוריה עומד איש עם את וחופר בור בעפר.
ככה סתם, בארבע בבוקר, בצד הכביש, בחושך, מאחורי פרה."

(רשומה מיומן המסע שלי בהודו, ככה כמו שהיא)

בתשובות שלי על אמונה ורוחניות האמונה והמסורות שמהן הגעתי לא היו חלק בעולם החדש הזה שהרכבתי לי ונשארו בחוץ. הודו מאד מאתגרת כל אדם בשאלת האמונה כי היא ארץ של הרבה אמונות. והרבה אנשים שמגיעים לשם גם מוצאים עצמם נסחפים לתוך אמונות, נדבקים בהתלהבות של התפילה או הפולחן…
אני ? זה לא עשה לי כלום.
זה המקום בו הבנתי שרוחניות זה לא משהו שיש בי.
אמונה ? יש בי המון.
כשאני חושבת על אמונה אני תמיד חושבת על הספר "מגע" של קארל סגאן
(אני מאד ממליצה לקרוא למרות שגם הסרט לא רע) מי שחושב שזהו ספר על חייזרים טועה עד מאד, זהו ספר על אמונה. מה קורה למי שחושבת שאין דבר כזה אמונה ושמה שאי אפשר להוכיח אינו קיים ומוצאת את עצמה יודעת בכל ישותה משהו שהיא לא יכולה להוכיח. משהו חשוב, משהו משנה חיים לכלל האנושות והאדם באשר הוא – והיא לא יכולה להוכיח.
כן, אמונה היא לא תמיד דתית, לכל אדם יש אמונות ושאין דבר חזק מהאמונה ואי אפשר לוותר על אמונה או לחיות בלעדיה.

עם זאת פעם אחר פעם אני יכולה להעיד שזה תהליך מעניין לנתח, לבחון ולבנות את עולם האמונות שלך מחדש אחרי שהישן התערער ואינו קיים עוד.

אז עכשיו, 21 בספטמבר 2014 שלוש שנים ויום אחרי שחזרתי מהודו, שבע שנים אחרי יום כיפור ההוא שלא צמתי בו אני יכולה להסתכל אחורה על כל האמונות שפירקתי ובניתי לגמרי מחדש בחיי ועל כל האומץ שהייתי צריכה לגייס מאז ועד עכשיו:

האומץ להיות משפחה גם כשהיא לא בדיוק מה שהתכוונתי שהיא תהיה.
האומץ לקום וללכת מהבית שבניתי ולדעת שיהיה לי בית גם במקום אחר.
האומץ להקים עסק משלי ולדעת שהוא יצליח, מאד.
האומץ לחפש ולמצוא זוגיות
האומץ להגדיר אותה מחדש, אחרת לגמרי מהתמונה שהיתה לי בראש.

וכל מה שיבוא לטובה גם בשנה הבאה.

שנה טובה לכולם – שנה עם הרבה אומץ.

"כשהולכים על שביל צר ולא מוכר שמשני צדדיו תהום –
הכי אנושי זה להחזיק חזק במעקה ולא לעזוב יד אחת עד שהיד השניה לא מחזיקה במקום בטוח אחר.
הכי מפחיד זה לעזוב יד אחת ולהאמין שהיד השניה כבר תמצא מעקה איפה שהוא בהמשך.
אבל הכי מעניין זה לעזוב את המעקה בלי ציפיה לשום דבר אלא מתוך אמונה שאין בכלל תהום וכל המקומות הם שביל וכל יעד הוא הרפתקה."
(עוד ציטוט עצמי מיומן המסע שלי להודו)

אסיים בעוד משהו שציטטתי כבר פעם:
"הסיבה לזמן היא שלא כל הדברים יקרו בבת אחת" (א.אינשטיין)