תגיות

, , , , , , , , ,


מה עבר למי שיוצר את לוח השידורים של Yes בראש, כשהוא שיבץ בתקופת החגים כל קומדיה רומנטית שאי פעם נכתבה, תוסרטה וצולמה על פני כדור הארץ ?
דווקא בחגים ?
כשתחושת הבדידות גם ככה מודגשת ומקבלת כל מיני מימדים שלא מתוארים באף ספר פיזיקה ?

אני שוקלת לפתח תאורית קונספירציה שאולי אתרי ההכרויות משלמים להם על זה כי אין דבר שבא לך לעשות אחרי "You had me at hello" יותר מלמצוא מישהו להתכרבל איתו בלילה.
בינתיים זו התאוריה החביבה עליי אחרי תאורית הקונספירציה של אחותי שאומרת שחברות הדלק משלמות לג'יפיאסים שיעשו לנו סיבוב קטן של עוד כמה קילומטרים בכל פעם שאנחנו מנווטים לאן שהוא והוא מוליך אותנו דרך רחובות קטנים של מקומות שלא מסומנים במפה.

תודו שיש בזה משהו.

בכל מקרה מכל הסרטים האלו נתקע לי בראש איזה שיר ומתנגן כבר כמה ימים

" אם אשכב פה
אם סתם אשכב פה
האם תשארי איתי
ותשכחי הכל ?"

שיר כזה על אנשים שפשוט נפגשו בזמן הלא נכון.

אני חושבת שלכל אחד בחיים יש את האנשים האלו.
יש צמתים כאלו בחיים שאפשר לסמן אותן על מפת החיים כמו נקודות אור זוהרות, נקודות מסעף של פסי רכבת, הרגע שבו יכולתי להסיט את חיי למסלול אחר, הדלת המסתובבת.

נגיד, בלילה ההוא, פעם לפני הרבה שנים. היה איזה רגע שידעתי, פשוט ידעתי שאם אני נשענת טיפה קדימה עכשיו לנשיקה, אני פותחת דלת, כזו שתשנה את הכל.
ולא החלטתי,
ולא נשענתי.
והרגע עבר.
והדברים נשארו כך
ואז התגלגלו אחרת.
הצומת הזו נשארה מוארת בזכרון שלי, נקודת מסעף מסקרנת.
The road not taken
לפעמים אני מאד מצטערת עליה.

ואז אני נזכרת בסיפור הזה:

יש לניל גיימן סיפור שנקרא "מתנת החתונה" בספר עשן ומראות, שמספר (מהזכרון היות ואני לא מוצאת בדיוק את הספר במדף) על כלה צעירה בשם בלינדה שמקבלת ביום חתונתה יומן ריק שכותרתו "ספר הדברים הרעים". היא חושבת שזו בדיחה סרת טעם ומשליכה אותו לאיזו מגירה.
עוברות השנים והחיים שלה נפלאים – בעל שהיא אוהבת בכל ליבה, שני ילדים מושלמים והיא נתקלת ביומן הזה במקרה ורואה שכתובים בו דברים איומים – על בעלה המובטל שלא מוצא עבודה, על נסיונות שלהם להרות ששוב ושוב נגמרים במפח נפש, על כלב שתקף אותה ברחוב יום אחד והשאיר צלקת ענקית על לחיה.
היא מבינה שבכל צומת בחייה כשמשהו רע יכול היה לקרות הוא נכתב בספר והמציאות שלה נשארת נפלאה.
עוברות השנים ומידי פעם היא בודקת מה כתוב בספר הדברים הרעים – על התדרדרותה לאלכוהול בעקבות ההשחתה של פניה, על בדידותה, על גירושין מבעלה ועל כך שהוא חי חיים אחרים ומאושרים עם מישהי אחרת בעוד היא חיה חיי בדידות ועליבות, ללא משפחה כלשהי.
היא שמחה על כך שחייה כה מושלמים ומשפחתה נפלאה.
עד שללא כל התרעה בעלה מת מדום לב.
ואז בסצינת הסיום – בלינדה קוראת בספר הדברים הרעים, מביטה באש הבוערת באח ומהרהרת…על חייה ועל האם זה גרוע יותר לאהוב מישהו שאיננו כבר או לא לאהוב מישהו שחי וקיים.

בסופו של הסיפור היא משליכה את הספר לאש ומרגישה את הצלקת פורחת על לחיה.

הסיפור הזה תמיד יושב לי בראש כסוג של ראיה לאחור מפוכחת – כשאנחנו מצטערים על דרך שלא הלכנו בה אנחנו נוטים לחשוב מה אפשר שהיינו מרוויחים אבל שוכחים לחשוב מה אפשר שהיינו מאבדים.
גם לו היינו יכולים להתחרט על החלטה כלשהי שנעשתה לא היינו משנים רק את הצומת הזו האחת. אין לנו מושג מה נכתב עבורינו ב"ספר הדברים הרעים" בתמורה לצומת הזו בה ביצענו בחירה.

כך שבעצם המסקנה היא שהזמן היחיד בו אפשר לבחור הוא בזמן אמת, כי אז את בכלל לא יודעת מה תרוויחי ובטח שלא מה תפסידי. זה רק עוד רגע אחד בזמן שאפשר להחליט בו החלטה. 

העניין הוא שאם להיות כנה עם עצמי אני יודעת מצויין לזהות את הצמתים האלו בזמן אמת – האומץ לעשות עם זה משהו הוא כבר עניין שונה לחלוטין.

בינתיים אפשר לשמוע מוסיקה.
מכיוון שהשיר שקישרתי הוא רק גירסה נוספת של השיר הכי אהוב עליי בעולם.
הדייר סטריטס כתבו שיר שהמילים שלו עשירות ומפותלות ועמוסות כפלי משמעות גאוניים וסנואו פטרול כתבו שיר מאד דל במילים שבו המשמעות מהדהדת דווקא בכל מה שלא נאמר.
זה לא עושה את זה פחות מכאיב.

נ.ב
ספר מצויין "עשן ומראות" ובעצם כל מה שגיימן כותב הוא מצויין.
אם יש סיפור אחד שממש כדאי לקרוא ממנו הוא "שלג, זכוכית, תפוחים" אולי אחד מהסיפורים הקצרים הכי נפלאים שקראתי. מי שקורא באנגלית הנה קישור לסיפור.
ולעולם לא תוכלו עוד להקריא את שילגיה לאף ילד.

נ.ב 2
יש פוסט המשך

About these ads